<h1>סימן קל"ד</h1>
<h2>דף ב.</h2>
לפני אידיהן. בגמרא [ו' ע"א] מפרש האי לפני אידיהן, אי הם עם האיד ואם לאו. אסור לשאת ולתת. דהיינו מקח וממכר. בגמרא מפרש אי משום הרוחה או משום דקא מודה לע"ז ביום אידו, ואיכא ביה משום ולפני עור לא תתן מכשול, דהא ע"ז אחת משבע מצוות שנצטוו בני נח. להשאילן. שאלה מידי דמהדר בעיניה הוא, כגון בהמה כסות וכלים, דכתיב [שמות כ"ב] כי ישאל איש מאת רעהו וגומר. להלוותן. הלואה כגון מידי דלא מהדר בעיניה, כגון מעות דכתיב [שם] אם כסף תלוה את עמי, דמלוה להוצאה ניתנה, ומשלם אחרים תחתיהם. [לפרען]. שאם פורע לו ישראל חובו ילך ומודה לע"ז. נפרעין מהן. מותר, מפני שמיצר לו על מעותיו שאינן חוזרין לו, ונמצא שלא יודה לע"ז, שמח הוא למחר. עלה דהא דאסור לשאת ולתת פירש רש"י ז"ל דאיירי בכל משא ומתן של מקח וממכר, משום דאזיל ומודה לע"ז כו'. כתב הרא"ש ז"ל בתוספות, תימה על מנהג שלנו שאין אנו נמנעין מלישא ומליתן וללוות ולהלוות ולפרען וליפרע מהן ואפילו ביום אידם. ופירש רבנו שמואל בשם רש"י ז"ל דעכשיו אין הגוים שבינינו עובדי ע"ז, ולא אזלי ומודו. כדאמרינן בפ"ק דחולין [י"ג ע"ב] גוים שבחוצה לארץ לאו עובדי ע"ז הם אלא מנהג אבותיהם בידיהם. והכי אמרינן לקמן בריש פרק בתרא [ס"ד ע"ב], רב יהודה שדר קורבנא לאבא ריבא, אמר ידענא ביה דלא פלח לע"ז. וכן רבא שדר קורבנא לבר ששך ביום אידם, אמר ידענא ביה דלא פלח לע"ז. ועוד י"ל כיון שעיקר פרנסתנו מהם ואנו נושאין ונותנין עמהם כל ימות השנה, אי פרשינן מינייהו ביום אידם איכא איבה. והכי אמרינן לקמן [ו' ע"ב], ההוא מינאה דשדר ליה לר' יהודה נשיאה דינרא קיסרינא, אמר איקבליה אזיל ומודה, לא איקבליה הויא ליה איבה, משמע אי לא מצי לאשתמוטי דלא ליהוי ליה איבה הוה מקבל ליה. והכי אמרינן בפרק אין מעמידין [כ"ו ע"א], סבר רב יוסף למימר אולודי בשבת בשכר שרי משום איבה, וכן להניק בנה של נכרית ולהעלות הגוי מן הבור, ואביי דדחי ליה התם משום שיכול לעשות באותו ענין שלא יהיה לו איבה, אבל אם יהיה לו איבה מותר. ועוד תניא בתוספתא [ספ"ג], ומייתי לה בירושלמי [פ"א ה"א], בד"א בגוי שאינו מכירו, אבל אם היה מכירו מותר, מפני שהוא כמחניף לו. ותניא נכנס לעיר ומצאן שמחים שמח עמהם, שאינו אלא כמחניף להם עכ"ל. וכן כתב בעל התרומות ז"ל
